העולם, כלומר: רוב המדינות (החברות באו"ם), אדישות, מנמנמות, מגמגמות – קחו את סוריה למשל.
כמה אזרחים עוד צריך אסד לטבוח, כדי שהמדינות הנאורות, החביבות המוצאות תמיד פגמים בהתנהלות מדינת ישראל – יתעוררו להתערב בסוריה.
המסקנה: העולם לא נגדנו, כפי שמקובל לחשוב, הוא פשוט לא בעדנו. לכן, עלינו לדאוג לעצמנו ולהאמין ואולי לקחת "ויאגרה" פוליטית.
מזרח תיכון "חדש" – ממש בהישג יד, מעבר לגבול.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
הנשיא אסד – עושה למתנגדיו ולבירתם חומס, כמו שעשה הנשיא פוטין, למתנגדיו הצ'צ'נים – בעיר גרוזני, כלומר: הרס את העיר, על חלק מתושביה, הפך אותה לעיר רפאים, ועכשיו מתפנה לעזור לנשיא אסד.
אבל, כפי שברור לכולם – העזרה והגיבוי לסוריה, ביחד עם סין (חברות במועצת הביטחון) – הן במסגרת "המלחמה הקרה", המתחדשת בין רוסיה/סין והמערב בנוסח "המרגל שחזר מן הכפור".
נציגים של יותר מ-70 מדינות – מתכנסים בתוניסיה,כדי לדון בנעשה בסוריה, ומה התוצאה, ישיבות, הפסקות ושתיית קפה. הנציג הסעודי עוזב בזעם, בשל אי החלטה, היתר מביטים בו בסלחנות וחוזרים לברבורים.
מזרח תיכון חדש – ממש כאן מעבר לאופק.
חלומו הפרוע של הנשיא פרס, על מזרח תיכון חדש, הולך ומתגשם. רק לגמור את הסיפור עם סוריה.
ומסביבנו מדינות, חדשות, צעירות, מלאות מרץ, אחרי "האביב הערבי", עליית המוסלמים הקיצוניים במצרים, לוב, תוניסיה ומה שיקרה שם בסוריה – בקיצור חגיגה דמוקרטית/מוסלמית מסביבנו.
למרבה האירוניה ההיסטורית – לישראל היה טוב יותר, מבחינה מדינית וביטחונית, כאשר היינו מוקפים בדיקטאטורים – נוסח מובארק, קדאפי, וחפז אסד. הם ידעו שצריך להיזהר מישראל, הם ידעו שלא כדאי להרגיז אותה יותר מדי, או לדחוף אותה מעבר לגבולות האיפוק האיזורי.
מאידך – שלטו ביד רמה במדינותיהם והכל נעשה, על פי דברם ורצונותיהם.
ראו כמשל את "השלום הקר" עם מצרים, את העובדה שאסד הבן כמו האב, לא ירו אפילו כדור אחד ברמת הגולן, כי ידעו שישראל יכולה להגיע לארמון שלהם, תוך דקות, כפי שעשו בעבר מטוסי חיל האוויר שביצעו כמה "בומים על קוליים", מעל ארמונו של אסד-האב והוא הבין את הרמז, שהועבר גם לבן.
מזרח תיכון חדש – עם גיבוי איראני, זה כבר סיפור אחר (זה לא החלום של פרס), פירוש הדבר, סכנה ברורה ומיידית, אחרי שאחמיניג'אד יצטייד בצעצועים אטומיים.
העולם הנאור שלא האמין לישראל – מתחיל לסגת ולהבין שישראל צדקה וצודקת והיא מתחילה להזיז דברים, אבל בקצב איטי ולא רציני. רק תחשבו בשקט – מה היה קורה, אם בישראל היו מעיזים לעשות חיקוי קטן, ניסיון זעיר בעזה או יש"ע?
הראיון של ח"כ חנין זועבי (לערוץ 2 – קושמרו 25.2.12), בכל המהומה המדינית ביטחונית באיזורינו, יש לה גם אפקט פנים אזרחי, המשפיע על מה שהולך או עלול לקרות בעתיד,ביחסנו עם המשטרים החדשים באיזור.
מי שראה את הראיון עם ח"כ זועבי – יכול ממש להתלהב מאזרחית ישראלית, היושבת בכנסת, ממומנת ומתוגמלת ע"י הציבור הישראלי, היורקת אש ושנאת אחים, לכל עבר.
על פי דבריה – למי שרוצה לקרוא בין השיטין, אין מקום למדינת ישראל, השנאה לציונות, נוזלת ממנה כמו ארס מנחש שחולבים אותו. לא פלא – שהיא מחליפה בכנסת את עזמי בשארה, ח"כ לשעבר (בל"ד) שברח מישראל בשל חשד לעבירות ביטחוניות נגד המדינה.
הגברת זועבי – משייטת לה ב"מרמרה" – לא רואה קבוצת מחבלים, מצוידת, מאורגנת, מזוינת אלא אזרחים מתנדבים למען "שלום עולמי" – כפי שהיא מבינה, שרק רוצה להגיע בשלום לעזה ואז למחוק את ישראל מהמפה, לפי הצהרותיו של הניה בגיבוי איראני.
"דמוקרטיה מתאבדת" – או "מטופשת"
אין מקום או מדינה דמוקרטית בעולם, שבה יכולים נציגים בכנסת, פרלמנט, סנאט, להסית להדיח, נגד מדינתם ולהמשיך לכהן בתפקידיהם. אין מדינה שבה יקבלו חשיפה תקשורתית כמו בישראל, לרבות כתבה טלויזיונית ברחובה של עיר במקום ברחבה של כלא מאובטח.
וכדי לא לעשות פרסומת יתר לזועבי – גם יתר הח"כים הערבים כמו אחמד טיבי ומרעיו, מטיילים בארצות ערב, נפגשים עם אויבי ישראל מוצהרים, נואמים, מסיתים נגד ישראל וחוזרים לחגוג לכנסת.
חופש פעולתם וביטחונם – נובע מכך, שזרועות החוק, האמונים על שמירתו וביטחון האזרחים, לא יעיל, לא פעיל, ישן על משמרתו ולכן מכל הבדיקות והחקירות האנמיות, לא יוצא כלום.
חוק חסינות חברי הכנסת – כפי שאמרתי זאת בעבר ואני חוזר פעם נוספת. החוק לא נותן להם חסינות או חיסיון כלשהו בפעולותיהם אלה לא בארץ ובוודאי לא בחו"ל.
התוצאה המתבקשת – פעילות אקטיבית ואפקטיבית יותר כנגד הח"כים הסוררים הפוגעים במדינת ישראל, בלי התוספת הצבועה של חופש הדיבור, חופש היצירה וסרטים נוסח "ג'נין ג'נין".
אם צריך חוק, או תיקון לחוק החסינות – נא לבצע בהתאם ולא לחכות, לא למרוח ולא לטשטש.
אז מה עכשיו – לתקוף את איראן – לבד או ביחד עם ארה"ב או אירופה?
המצב האידיאלי לישראל – שהעולם בראשות ארה"ב יתעוררו, ייקחו ויאגרה פוליטית ביטחונית, ויסתערו על איראן.
אבל מתי לאחרונה עשו משהו גדול למענינו?
אז לבסוף – נצטרך לדאוג שוב לעצמנו, לסמוך על נתניהו – ברק ולקוות לטוב, ואולי בכל זאת יהיה פה לבסוף "מזרח תיכון חדש".
הערות והרהורים בענייני דיומא:
האם לעזור למתנגדי אסד? זאת השאלה אצל חלק מהציבור הישראלי. יש מתנגדים עם נימוקים סבירים ויש תומכים עם הסברים מלומדים. לדעתי – בשקלול הכולל של הדעות, הייתי יוצר קשר עם מנהיגות המתנגדים לעזרה הומניטארית, ציוד רפואי, תרופות, קליטת פצועים ואפילו פליטים המעוניינים בכך. זה יכול להיות פתח – לדיאלוג עם השלטון החדש אם המתנגדים יסכימו לכך.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
